לכל גיל הסוד שלו

סוד הגיל (מאתר pixabay) 

אחד הכלים החשובים בייעוץ הביוגרפי הוא סוד הגיל. ישנם גילים מכוננים, כלומר הם מכוננים בי שינוי, כך שאני אחרת ממה שהייתי קודם לכן. לכל גיל מכונן, תפקיד שונה בהתפתחות והוא משותף לכל בני האדם. לפעמים האירוע יכול להיות דרמתי ולפעמים כמעט בלתי מורגש. למשל, אירוע הלידה הוא גיל מכוננן - גיל 0, משום שלפני הלידה הייתי ישות לגמרי שונה, באווירה שונה, חיה במים חמימים ונעימים, בשקט ובשלווה מבלי שיש לי צורך לאכול או לנשום ומעט מאוד חושים, הקולטים מהעולם. לאחר הלידה כל העולם משתנה - החיצוני והפנימי. למרות שהגיל הזה מכונן, אנחנו לא זוכרים אותו ולא נזכרים בו. אנו יכולים לחוות חוויות דומות ולא יודעים שהן חזרה על סיפור הלידה. זהו אירוע מכונן, דרמתי, אך ללא התודעה שלנו.

באירוע המכונן אנו מקבלים יכולת חדשה שלא הייתה שם קודם, לקלוט או להבין משהו שהיה קיים תמיד אך לא הייתה לנו מודעות אליו.

דוגמא לאירוע מכונן: אינני זוכרת בת כמה הייתה בתי כשנסעתי אתה בכבישים קטנים בינות למושבים וקיבוצים מוריקים, לפתע קראה שהיא רואה. הבת שלי תמיד ראתה וגם מציירת מאוד יפה, אך הפעם, ראתה לראשונה שקיימים בעולם אור וצל. עד לאותו רגע חשבה שיש בעולם רק צורות וצבעים טהורים, ולא ידעה על קיומם של הצללים. היא הייתה המומה מהתגלית ואמרה בצער שכל ציוריה עד היום היו ציורי שקר (מה שאנו מכנים אומנות נאיבית). האור והצל הם הייצוג של טוב ורע, ולמעשה הגילוי שלהם הוא כמו הגילוי על קיומו של הרוע.

לאחר אירוע כזה אי אפשר לחזור למצב הקודם. מאותו יום הבת שלי הוסיפה שחור לציוריה וציירה את האור אך גם את הצל.

גיל 5 - על החיים ועל המוות

גיל 5 הוא, גיל בו מתגלה לאדם שיש לו גוף פיזי, והוא מזדהה עם הגוף הזה. הזדהות עם הגוף הפיזי היא גם התודעה שהכול קמל ושיש מוות. אז נולד בי הפחד למות. אני זוכרת שהייתי בערך בת 5, פחדתי מהמוות והתעוררתי בלילה, בבעתה ובצעקות מתוך חלומות אימה, של מוות. אבא היה ניגש אלי וכמו תמיד היה מנסה להרגיע, בקולו של ההיגיון. הוא הסביר שילדים לא מתים אלא רק אנשים זקנים (זמן לא רב לאחר מכן, גיליתי שבילף....). מיד השתנו לי כל החלומות. המוות הגיע בדיוק כמו קודם, אבל רגע לפני שזה קרה, חלמתי שאני מזדקנת תוך שבריר שנייה, ואז מתה. לכן המשכתי לצרוח באימה מתוך הסיוטים שפקדו אותי.

מתישהו כל זה נגמר, ואני לא ממשיכה להתעורר בבהלה עד עצם היום הזה... איך זה קרה? מה שמביא אתו הגיל המכונן הוא כלי חדש, איכות חדשה, יכולת למשהו חדש שלא הייתה בי קודם. הסיוטים שלי היו מגוונים אך אני זוכרת שניים מהם במיוחד: הראשון, נפילה לבור ללא תחתית או תהום, והשני, המיטה שלי הייתה מתחת לחלון, ובחלום שהיה מבחינתי מציאות ממשית, היה מגיח דוב ענק ושחור מבעד החלון, וטורף אותי. הגילוי של המוות - הדעיכה והמוות של הגוף הפיזי, הפך למורה, עבורי, לגילוי האומץ. התחלתי לפתח אומץ לב. באחד החלומות הגיח שוב דוב שחור ענק. הפעם קמתי מהמיטה והתחלתי לרקוד עם הדוב במעגל - כמו שרקדנו בגן. הוא נורא שמח, ומסתבר שדובים מאוד אוהבים לרקוד במעגל (הנה, קיבלתם טיפ על הדרך...).

אומץ לב זה שרת אותי במשך שנים רבות וגם כיום במסע שלי אל הייעוץ הביוגרפי ואל מדע הרוחניות.

למה הכוונה גיל מכונן אחד לכל בני האדם?

מה שקורה בגיל המכונן קורה לכולם. לפי הדוגמאות שהבאתי היום, כולם נולדים בגיל 0 וכולם מגלים שיש להם גוף פיזי שמתכלה, בגיל 5. ההבדל הוא באירוע ובתופעה שמלווה את האירוע הזה. אין לידה של ילד אחד דומה ללידה של האחר. גם אירוע גיל 5 הוא שונה מאדם לאדם ולמרות שכולם מגלים את קיומו הזמני של הגוף הפיזי ומזדהים אתו, האירוע עצמו שונה מאדם לאדם ומעצב בו תבנית ארצית שונה. גילוי האומץ, גם הוא שונה בין אדם לאדם.

מה קרה לי בגיל 5?

זה קרה כשהייתי בגן חובה ויצאנו כל הגן לטיול. בטיול הלימודי, ישבנו במעגל גדול סביב בור מאוד עמוק באדמה. היה שם איש אחד שהסביר כל מיני דברים. כרגיל לא הקשבתי כי את מי זה מעניין... אז לא יכולה לספר לכם. פתאום מצאתי את עצמי שוכבת על גחוני וראשי כלפי מטה, ולאט לאט מדרדרת לתוך הבור. ניסיתי לעצור את ההדרדרות בעזרת כפות ידי הקטנות, אך הן החליקו על כדורי אדמה יבשים וכך המשכתי להדרדר לתוך הבור העמוק והשחור. לא קראתי לעזרה כי לא יכולתי לנשום מרוב מאמץ ופחד. הגיע רגע האימה בו הבנתי שאין בכוחי לעצור את הנפילה, הרפיתי ממאמצי והבנתי שאני נופלת אל מותי. בדיוק בשבריר שנייה זה התכופפה הגננת והצליחה לתפוס באחד מקרסוליי.

זמן קצר לאחר מכן שכחתי את האירוע לגמרי והוא שקע אל תת המודע שלי. מאז הופיעו הסיוטים והפחד מהמוות.

שימו לב למעגל - הן מסביב לבור והן בריקוד עם הדוב. המעגל מופיע בחיי באופנים שונים משום שהוא צורה רוחנית עתיקה. המעגל הזה קשור גם למנדלות שאני מציירת בעזרת אפליקציות שאני מתכנתת.

אז איך אני בכל זאת זוכרת?

כשהייתי בערך בגיל 19 שגם הוא גיל מכונן, שירתתי בקריה והרגשתי נורא. הלכתי למרפאה לקחת כדור נגד כאבים. בדרך, האדמה תחת רגלי נעשתה רכה ו"שקעה" יחד אתי בכל צעד. ההליכה שלי הייתה במין ריחוף והייתה לי הרגשה שאני הולכת להתעלף, למרות שמעולם לא התעלפתי קודם לכן. מדי פעם התיישבתי לנוח על שפת המדרכה ואזרתי כוחות כדי להמשיך במסעי. לבסוף הגעתי למרפאה וכמובן נאלצתי לחכות בתור. לפתע נגשה אלי חיילת ואמרה לי שהיא מכירה אותי. היא ספרה לי את סיפור הבור ואפילו ציינה את שם המקום אך אני לא זוכרת. ברגע שהיא הזכירה, חזר אלי הכול בבת אחת כזיכרון חי. מכיוון שעברתי דירה לעתים קרובות ולא היינו יחד בביה"ס, הדהים אותי שבמבט אחד היא זיהתה אותי. היא אמרה שכול הגן היה בטראומה מהאירוע.

בגיל 19, למעשה קצת לפניו, מתרחש אירוע שנקרא - קשר ירח ראשון. זה מצב שבו השמש והירח נמצאים בשמיים במצב שבו נולדנו. בגיל זה תאריך הלידה הלועזי והעברי מתלכדים. זוהי נקודה בזמן שבה נפרדים ממשהו ששייך לעבר ופוגשים במשהו שמגיע מהעתיד. זה היה הרגע שבו נזכרתי בנקודה מהעבר הקשורה בעתידי.

*שימו לב לתזמון המדוייק של האירועים שקרו. לא רק שבריר השנייה בו ניצלתי אלא גם בגיל 19, התעכבתי בדרכי ועצרתי לנוח, כדי שהחיילת תוכל לפגוש אותי ולהזכיר לי את האירוע.

מי מכם התמודד עם דובים? ונפילה לתהום?

מה עלה בך כשקראת את הפוסט?