באחד מימי הקיץ החמים טיילתי במרכז תל אביב ורציתי לחצות את שדרות רוטשילד. לפתע אני רואה פלוגת חיילים צועדת בשדרה כמו זחל ענקי. הם צעדו עם הנשק על הכתף בזוגות צפופים, נעים בקצב קבוע על פי פקודת המפקד.
מיהרתי ולא הייתה לי סבלנות לחכות שכל הפלוגה (או מחלקה, אין לי מושג) תעבור ולכן ניסיתי להשתלב בין הזוגות, כמו שאני עוברת בקניון בשעות העומס. אך החיילים לא שינו את קצב צעידתם ולא את המרווח הצר בין השורות. בקושי עברתי מבלי להיתקל בהם בין שני זוגות, חותכת לתוך זוג כדי שלא להידרס.
הזחל התנהל כאילו אני לא קיימת והמשיך להישמע להוראות המפקד. הזחל במדים המשיך בדרכו כאילו מעולם לא עברתי דרכו, וראיתי שאנשים אחרים מחכים שכל הזחל יעבור, ואפילו לא חושבים לחצות אותו.
כך זה באירגון פונקציונלי שבו כל פרט מהווה חלקיק מהשלם ואין לו מהות ומשמעות משל עצמו. הצבא בנוי באופן מושלם כדי ליצור גוף חדש - ישות אחת, בה הפרטים משרתים את הכלל מבלי לתהות או לבזבז זמן על כך.
מדוע מנהיגי המדינה שלנו הם גנרלים לדורותיהם? האם בכל מדינה זה ככה?
כשאני לא קיימת, אני יכולה לעבור דרך קירות. האם אני קיימת או לא, האם מבחינים בי או לא, היא שאלה מהותית בחיי, ומלווה באירועים רבים דוגמת האירוע לעיל.
האם גם לך ישנם אירועים הנוגעים בשאלה מהותית בחייך?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה