סליחה, איפה פה השירותים?

 

Photo by Jarad Lee on Unsplash

לפעמים בחלומות נכנסים צרכים או כאבים של הגוף. הם לובשים כל מיני צורות ועלילות, עד שקשה לזהות מה הייתה הבעיה, אלא אם אני מתעוררת ועדיין חשה בכאב. 

כך קרה לי בהתחלפות השנה. השלפוחית הייתה מפוצצת והייתי מוכרחה להתפנות, אך לא התעוררתי. החלום היה מאוד ריאליסטי ולכן עוד יותר הקשה על ההתעוררות. כרגיל, בחלומות כאלה, חיפשתי את השירותים. לפעמים היה תור ארוך, לפעמים הם היו בנויים באופן שאי אפשר להשתמש בהם, לפעמים הם היו בחוץ והתביישתי. בכל אופן, הצלחתי להגיע לשירותים די תקינים ולהשתחרר. אך הלחץ המשיך כי בחלום אין באמת שחרור.

באותו חלום שעלילתו לא חשובה הפעם, שאלתי שאלה וקיבלתי ממישהו (שאני לא מכירה) תשובה טובה ומעמיקה. לאחר מכן התעוררתי סופסוף והלכתי לשירותים, ורק לאחר מכן יכולתי לישון בנחת.

למחרת בבוקר לא יכולתי לקום מהמיטה. חבלי השינה עדיין קשרו אותי אליה ונשארתי כך, שוכבת בין עירות לחלום. ואז ראיתי פתאום את התודעה כפי שהיא מתבטאת בשינה ובעירות. מעולם לא הבנתי מה זו תודעה, למרות שאני משתמשת במילה הזו לא מעט. עכשיו כשאני רוצה להסביר במילים את החוייה זה מאוד קשה. בילדותי התחברתי לסיפורי התנ"ך וסיפורי אגדות משום שיכולתי להבין מעבר למילים. השפה המילולית משמשת לי כמו איבר מלאכותי - פרוטזה. אבל בכל זאת אנסה.

במציאות (כך אני מכנה את מצב התודעה כשאנו ערים) אני רואה, שומעת, מריחה, מרגישה באמצעות החושים. במציאות יש לי כל הזמן מחשבות, רובן די חוזרות על עצמן. בחלום, אין לי את החושים האלה, ואין מחשבות. העיניים עצומות, האוזניים לא מתרגמות לי את תנודות האוויר, אלא אם זה בעוצמה מאוד גבוהה כמו רעמים, כך גם האף ומבחינת ההרגשה בגוף אין לי שום תחושה. לכן, יכול לקרות שישנתי עקום ולאחר שקמתי היו לי כאבים בכתף. איפה היו הכאבים בשינה? התחושות הגופניות של הכאבים מתגלות דרך עלילת החלום שיש בה חוסר נוחות. למעשה, חוסר הנוחות מופיע בנפש. היו לי כאבים בשלפוחית השתן הנפוחה אך לא חשתי שום כאב. הדבר היחיד שחשתי הוא חוסר מנוחה של הנפש בחיפוש אחר שירותים. הייתה מצוקה אך היא לא הייתה קשורה לכאב הפיזי. הכאב תורגם כמו גוגל טרנסלייט למיחושים של הנפש - רגשות.

מה שקורה במציאות, מה שאני קולטת בחושים הוא חלק מאוד מצומצם ממה שבאמת מתרחש. יותר מדויק לומר, שהנפש שלי קולטת באמצעות החושים רק חלק פצפון. החלק הקטן הזה מצומצם ע"י המוח. המוח שפועל רק בעירות מצמצם הכול לכדי תמונה או סיפור הגיוני (באנגלית נקרא נרטיב - שהפירוש המילולי זה צמצום לכדי סיפור אחד). הסיפור הזה נותן לי אשליה שאני שולטת במה שקורה סביבי, יש לי תוכניות ואני מגשימה אותן. אני יכולה לקלוט רק מה שהגיוני, ואין לי מושג על מה שבאמת מתרחש סביבי ובתוכי. אני יכולה לדעת מה נמצא בתוכי רק אם יש כאב או תחושה לא נעימה. בעירות הכאבים של הנפש עוברים תרגום הפוך-  לכאבים ומיחושים בגוף. לכן, עצב ובדידות יכולים לגרום לי כאבים של רעב ואחפש משהו טעים לאכול כדי להרגיע אותם. והנה, מזון קיבל למשל את הכינוי "מנחם".

אם לא היו לי במציאות כאבים, הפתעות, תאונות וגם ניסים, לא הייתי מודעת לכך שיש משהו מעבר למציאות הצרה והדלה הזו. בכאב, תדהמה, תאונה, אני פתאום מתעוררת כמו מתוך חלום, והסיפור שסיפר לי המוח עד עכשיו, עבר פתאום קפיצה חסרת פשר. ברגע כזה נפתח לי שער לעולם הרוח, להבנה שיש הרבה יותר.

בחלום יש כל הזמן הפתעות ואירועים נורא מוזרים ובלתי מובנים, אך שם לא נדרש היגיון. שם אני נמצאת בעולם הרוח ומרגישה שזה טבעי, כי המוח השטלתן לא מתפקד ולא יכול להפריע. לכן, כשאני מתעוררת ורוצה לרשום את החלום אני כבר כמעט "לא זוכרת" שום דבר. כדי לרשום אני צריכה שיתוף פעולה של המוח והוא כבר מיד מצמצם את החלום.

המשך יבוא... אני הולכת לישון על זה עוד קצת ואולי אמצא מילים יותר טובות כדי להסביר את כל זה.

האימא הכי טובה בעולם

Created with a photo of Peter H from Pixabay

ישנם אנשים רגישים שחווים את החיים בעוצמות גבוהות, ממש גבוהות, באמצעות הנפש. אלה מצבים בהם הגופים הבלתי נראים של האדם, הגבוהים יותר, לא משולבים זה בזה באופן  מדויק. כשאנו מביטים באדם מסוים אנו יכולים להגיד דברים על המראה שלו, אנחנו יכולים להבחין בגופו את מידת החיוניות שבו או בסימני הגיל. אך אין לנו דרך לראות בעיניים רגילות מה מצב הגופים הגבוהים יותר. אין שום סימנים או רמזים במראה הגוף.

הבת שלי היא אחת מאנשים הרגישים האלה.

היא נמצאת בשלב בחיים בו היא פוגשת את חווית המוות באופן מטלטל, המוות שלה והמוות שלי. אין שום אירוע בחיינו שיש בו סימנים של מוות, ואנחנו בריאות ב"ה, אבל יש בה תודעה שדברים לא יהיו כך תמיד. חווית הארעיות משתלטת עליה והיא מנסה להיפרד מאותן אשליות שהיו חביבות עליה במשך שנים.

 

התעוררה מחלום מר וסיפרה לי. בחלומה חזרה להיות בת 7 כדי להתחיל את החיים מחדש והפעם טוב יותר. אבל, הגוף שלה נשאר כמו שהוא היום - "זקן". אף נורא מכך, אני נותרתי בגילי הנוכחי והמשכתי להזדקן. היא נאלצה להיפרד ממני והספיקה לומר לי ברגע האחרון לפני מותי: "את האימא הכי טובה בעולם".

הפרידה הייתה עצובה גם לי. לא להיפרד מעצמי... אלא מכל מה שהיה - גם הטוב וגם הרע. ממש להיפרד מאותן תפיסות ישנות, אמונות תפלות, ופנטזיות. פרידה מהקשרים שהיו אז ואינם, פרידה מהקשר אם-בת שמשתנה וכבר לא מובן. פרידה מאדם אהוב.

יכולתי לראות שהאימא הטובה נמצאת אצלה, הפכה להיות חלק ממנה. כך רואים את זה כשהיא מטפלת בכלבה שלנו. מקשיבה רוב קשב לחברים שמדברים אתה בטלפון, ומנסה לעזור. והיא רוצה לעזור לי.

הפרידה מהמובן מאליו הובילה אותה לתהליך קשה של גמילה ממתוקים וקולה, ניקוי רעלים וטיפול בגוף שלה. היא מבינה שהוא חשוב, ושום דבר אינו מובן מאליו. ראיתי את הגוף המת שלה - זה הכאב והסבל. וזה שנולד מחדש בתוכה, בעקבות השינוי. החלק הנולד הנו בלתי מורגש משום שאינו כואב, ולא מסב חוסר נוחות. החלק הנולד נמצא בגוף חיים חדש וגם בתודעה חדשה - תודעה של פרידה. 

שטיינר מדבר על תפקיד המרפא הרוחני לאנשים רגישים, לעזור להם להבין מה קורה להם. למרפא הרוחני תפקיד של תרגום התמונות הרוחניות כדי שהסובל יבין ואז יוכל להירפא - הרפואה הרוחנית לא מנסה ליישר את הגופים של האדם למצב "תקין" כפי שמבקשת הרפואה המודרנית, אלא לרפא את האדם באופן שיוכל להמשיך ולהתפתח במסלול הייחודי לו. אם לא יוכל להירפא כך, ייתכן ויהיה חולה יותר ויותר, ויחמיץ את האפשרות להתפתח, להיות אדם מוסרי ובעל תודעה.

כאשר המרפא הרוחני מתרגם את עולם הרוח הוא מגייס את התודעה של הסובל כדי למצוא הבנה וחיבור לכוחות הרוחניים הפנימיים, והם בתורם יוכלו לאזן ולמצוא לו מנוח.

בכל אחד ואחת מאיתנו שוכן אדם חכם שרוצה בכל פעם להיות יותר טוב. לכן, הוא מביא לפתחנו אירועים בחיים שחוזרים על עצמם בתפאורה אחרת, שוב ושוב. המטרה היא שנעשה את אותו הדבר טוב יותר. אך אי אפשר באמת לחזור לאחור. לא אוכל לתקן את הטעויות שלי כאם, לא אוכל שהילדים שלי יהיו שוב ילדים כדי לתקן (הם כבר בוגרים). אבל אוכל להיות יועצת ביוגרפית יותר טובה. מה שהספקתי לעשות יותר טוב בתור אם, יכול להשתפר בעתיד בתור מרפאה רוחנית.

הבת שלי עוזרת לי להיות מרפאה רוחנית - יועצת ביוגרפית, טובה יותר, כפי שעזרה לי בילדותה להיות אימא טובה יותר. היום היא עוזרת לי מתוך תודעה, ובילדותה מתוך חוסר מודעות.

חלום שחלמתי ופשרו

 

בספרו של רודולף שטיינר "הדרך להכרת העולמות העליונים"

 "Knowledge of the Higher Worlds. How is it Achieved?" 

מתאר שטיינר בין השאר, את אימוני החובה האיזוטריים שעל חניך מדע הרוח לעבור, כתנאים להתקדמותו בנתיב ההתפתחות.

התנאי השלישי מדבר על הכרתו של החניך בכך שמחשבותיו ורגשותיו משפיעים על העולם, לא פחות ממעשיו. את תוצאות המעשים שלנו אנחנו חווים בחיים הרגילים, בתגובה מיידית או מאוחרת, אך תוצאות הרגשות והמחשבות מתרחשות בעולם הרוח שאין לנו יכולת לקלוט אותו. משמעות הדבר, שנפגוש בתוצאות בחיים האלה - בזמן אחר ובהקשר אחר. לכן, לא נוכל לקשר את נסיבות החיים שלנו לאותן מחשבות ורגשות שכבר מזמן שכחנו מהם.

בימים האחרונים חלמתי חלום:

אני שוכבת על הדשא ומישהי מגיעה לידי, מחייכת אלי ואומרת לי "שלום". אני רואה אותה מלמטה ועונה לה "שלום".

פתאום מגיע אלי בריצה גבר חזק ומתחיל להכות אותי. הוא צועק עלי ואומר לי "שלא תעיזי להגיד למיכל, שלום". כך הבנתי שקוראים לה מיכל.  ניסיתי להסביר שבכלל לא הכרתי אותה, ניסיתי להתגונן מפני המכות אך שום דבר לא משכנע אותו להפסיק.

art-Image by meatle-9394834 pixabay

ברגע שרשמתי את החלום במחברת החלומות, גם הבנתי את פשרו.

שטיינר אומר בספרו, שחניך מדע הרוח יכול להבין את חלומותיו ככל שהוא מתקדם בתהליך ההתקדשות של מדע הרוח (בספר זה) כחלק מראייתו הרוחנית. אני, כחניכת מדע הרוח, מתחילה להבין יותר ויותר את חלומותי, כאילו למדתי שפה חדשה של תמונות המתחברות לכדי משפט.

בזמן האחרון היו מספר אירועים בחיי ונמלאתי ברגשות של כעס ומחשבות על נקמה.  מכיון שאני יצירתית, הנקמות היו נעימות ומתוקות במיוחד. כמו שאני צריכה להתאמן תמיד לקיומו של התנאי השלישי שרשמתי, כך גם עלי לקחת אחריות על המחשבות והרגשות שלי, ולדעת שהם בוראים מציאות רוחנית כפי שהמעשים שלי בוראים מציאות ארצית (וגם רוחנית לגילגולים הבאים).

בחלום, ראיתי כיצד רגשות הכעס ומחשבות הנקם הפכו לגבר חזק ואלים שלא ייאפשר לי שלום. שלום זוהי ההרמוניה שניתן להגיע אליה דרך האימונים האיזוטריים. אי אפשר להגיד "שלום" למיכל - זוהי אני, כל עוד היא בוראת גברים כועסים ואלימים. כשאין שלום = הרמוניה, אני הארצית שוכבת על הארץ ואני הרוחנית מהלכת על רגלי ומחייכת. יש פער ויש ישות שתפריד ביננו, ישות הכעס והנקמות.

כעת, אני מתרגלת סבלנות ובעיקר סובלנות לאירועים שבחיי, שהנם מצד אחד תוצאות של מעשיי בעבר, אך גם סלילת הדרך למשהו חדש שרוצה להגיע אלי מן העתיד. אין צורך לרקום נקמות, אלה להתיר את הכעס ולצפות לבאות ולשינוי גדול בחיי, שעדיין אין לי מושג מה הוא.

אני בהכרת טובה לעולם הרוח שדיבר אלי בחלום, ויודעת שדבר מה חדש וטוב מנסה לפלס דרכו אלי, לכן אהיה סבלנית לכל המתרחש סביבי.

רואה לך בעיניים

 

אתחיל מווידוי אישי, בכל מפגש שלי עם אנשים ובכל שיחה, כל תשומת לבי נתונה לתנועות השפתיים של המדבר. יש לי קושי בהבנת הצלילים והפענוח שלהם למילים, וכך במשך שנים התמכרתי למעקב אחר תנועות הפה והשפתיים. אפילו לא הייתי מודעת לתופעה.

אם לאחר פגישה הייתם שואלים אותי מה היא לבשה או מה צבע העיניים שלה, או האם יש לה משקפיים חדשות או תסרוקת חדשה, לא הייתי זוכרת. כל כולי נתונה בפה המדבר, כאילו הוא הישות המדברת אלי.

ואז הגיעה הקורונה...

כולם עם מסיכות וישות הפה המדבר נעלמה מאחורי הפרוכת... בשיחות אני מתקשה מאוד להבין מה הם אומרים וזה נשמע לי כמו שמדברים בתוך מים, אבל התחלתי להבחין בעיניים. פתאום יש לה עיניים כחולות, ולו יש עיניים חומות דבש ולהוא יש עיניים חומות קפה, וכו'. תקשיבו, לאנשים יש עיניים בכל מיני צבעים, גוונים, ברק ואנרגיה. גם צורת העין וההבדלים בין ימין לשמאל התחילו להופיע. וצורת הגבות. יש גבות באלכסון כמו של עצב ויש כאלו בכיוון ההפוך כמו של כעס. יש גבות של אלפים, ויש גבות של גמדים. יש גבות שנמצאות בתמיהה מתמדת, או ביגון עמוק. יש גבות ציניות ויש גבות מטיבות.

העיניים התחילו לדבר. תשומת לבי עברה לעיניים ולמרות שאני לא מבינה את המילים, העיניים מדברות ומספרות את הדברים החשובים כדי שאקשיב.

ארבעת הטמפרמנטים

 

כל אדם הוא חידה בפני עצמה. במערכות היחסים שלנו, במפגשים של אדם עם חברו, אנו יכולים לחקור את החידה מולנו באם נגיע למפגש, דרך הרגש והרגישות, במקום האינטליגנציה שלנו. במיוחד אלה שאנו פוגשים על בסיס יומיומי או לעתים קרובות.

האנתרופוסופיה שבאה לענות על השאלה "מיהו האדם?" תבוא לידי ביטוי בדיוק במפגש הזה בין שני אנשים. הרגש והרגישות בעזרתם נפגוש באחר, ישתנו לאחר שנדע מיהו האדם בכללי ומיהו האינדיבידואל עמו אנו נפגשים.

ניתן להבחין שלכול אדם יש טמפרמנט לגמרי שונה מהאחרים. הטמפרמנט הוא כמו צבע ולכול אדם צבע שונה. מה שמיוחד בטמפרמנט הוא שזו תכונה המאפיינת את האדם לאורך חייו, ואף באה לידי ביטוי גם במבנה הגופני. הטמפרמנט הוא חלק מהאישיות שלו.

התכונות של כל טמפרנט מעורבבות היטב בכל אדם ואדם במינונים שונים אך בכל זאת ניתן להבחין בתכונות מסויימות שהן דומיננטיות, מעט יותר, וקשורות לאחד מהטמפרמנטים, בדיוק כפי שצבע כחול יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה מאוד כחולים. אפילו השמיים הכחולים מקבלים גוונים שונים של כחול לפי מזג האוויר (וגם רמת הזיהום).

כאשר אנו בוחנים תכונות של אדם עולות התכונות שהגיעו אליו מקו ההורשה במשך דורות. זה מתבטא בתכונות של תורשה אך גם בהורשה של "האדם הוא נוף מולדתו" או בית הוריו. זהו ממד אחד בזהותו של האדם והוא כללי לשושלת, אך יש ממד נוסף שמגיע מישותו הרוחנית, זו שהתפתחה דרך התגשמויות חוזרות והיא מהות אישית ייחודית. כאשר ילד קטן אומר "כשהייתי גדול", אנחנו צוחקים וחושבים שהוא התבלבל. לא, הוא לא התבלבל ומתכוון "כשהיה גדול" בגלגול קודם שלו. וכמו שיש חוק גשמי של תורשה כך יש גם חוק קוסמי של גילגולים חוזרים שיש להם קו ורציפות. כך שלמעשה הטמפרמנט הוא המיזוג של קו ההורשה עם קו הנשמה של גילגולים חוזרים, ולכן נקרא מזג. הוא ממזג את הנצחי עם הארעי.

האדם בנוי מארבעה רבדים: פיזי, אתרי, אסטרלי ותודעת-אני. בכל אחד מהם יש ערבוב של הקו התורשתי עם הקו הרוחני, ומכיוון שבכל אדם, ההקו רוחני בולט יותר ברובד מסויים, מאשר באחרים, כך הטמפרמנט מקבל צבע של אותו רובד ומשפיע על המזג הכללי של האדם.

קצת על הרבדים=גופים:

פיזי - כל מה שאנו קולטים מבחוץ באמצעות החושים שלנו. משותף לנו ולכל הטבע הדומם. מתבטא בחושים שלנו.

אתרי - כל מה שמספק חיים לגוף הפיזי: שימור צורת הגוף, צמיחה, רביית התאים בגוף, ובא לידי ביטוי בבלוטות ההורמונים. משותף לנו ולצמחים.

אסטרלי - כל מה שמאפשר לנו לחוש נעימות או כאב. תחושות ורגשות. מתבטא במערכת העצבים. משותף לנו ולבעלי החיים.

אגו/ נוכחות האני  - ביטוי הרצון באדם ומתבטא במערכת הדם. מתקיים רק אצל האדם.

 

האדם הוא סך כל הרבדים האלה.

הטמפרמנט ממזג בכל אחד מהרבדים את קו התורשה עם קו הרוח, וכאשר אחד מהרבדים דומיננטי - שם מקבל הטמפרמנט כינוי מתוך ארבעה טמפרמנטים בסיסיים, כמו ארבעת צבעי היסוד מהם ניתן לערבב כל צבע.

כאשר הגוף הפיזי מתנגד לגופים האחרים נוצר הטמפרמנט המלנכולי העצוב, הסתווי, ההיפוכונדר, בעל עיניים עצובות עם גבות גבוהות במרכז ויורדות לצדדים. עיניים שקועות במחשבות ומעמיקות. הצבע הדומיננטי של הטמפרמנט - שחור (לא צבע העיניים ולא מדובר על צבע העור אלא על המזג של האדם), יכול להיות גם כחול אינדיגו. שייך לאלמנט האדמה.

כאשר הגוף האתרי דומיננטי, אז מתקבל טמפרמנט/מזג פלגמתי-עצלתיים. החיים עצמם הרמוניים כמו אצל צמחים והעולם הפנימי העשיר משאיר אותו חסר התעניינות לסביבה. הצבע שלו כחול כמו המים או ירוק כמו הצמחייה. העיניים יכולות להיות עגולות וגם הגבות עגולות. ייתכן ומבטו מתחמק מקשר עין. אם אשאל אותו לשלומו יענה ב "סבבה".

כאשר הגוף/רובד האסטרלי דומיננטי מעל שאר הרבדים, הטמפרמנט הוא סנגוויני-מרקד. העיניים משוטטות והגבות מדברות אף יותר מהפה, ונמצאות בתנועה רבה. הצבע הוא לבן (כמו האוויר השקוף). פגשתי אדם בעל מזג סנגוויני והייתה לו גבה שהתנועעה במרץ רב. כאשר לא הבין דבר מה או שהיה מודאג, הייתה הגבה מקבלת צורה של "סימן שאלה". עד כדי כך היא דיברה ב"קול רם".

וכאשר האגו הוא הדומיננטי, המזג נקרא כולרי-דוך, טיפוס שניתן לתארו עם המילה דם: "יש לו דם", "יש לו דם בעיניים", "נקמת דם" וכו'. אדם בעל כוח רצון וכוח השפעה. עיניים בצבע כהה, יוקדות ובורקות, גבות נמוכות במרכז ועולות כלפי חוץ. צבע אדום וצהוב של אש. האגו משתלט על שאר הרבדים ויכול אפילו לעכב את הצמיחה (האתרית) כך שהאדם נמוך. מבט שאני מקבלת מאדם בעל מזג כולרי, נוקב בי ולא מרפה. מבט שיכול אפילו להפחיד אותי, לפעמים.

יש לי חברים בכל מיני צבעים

מילים: חנה גולדברג

יש לי חבר חום כמו שוקולד
כשאני עצובה הוא תמיד כזה נחמד
נכון שהוא ממני לגמרי אחר
אך על כזה חבר איך אפשר לוותר?

יש לי חברה עם עיניים כחולות
שלה אני מספרת את כל הסודות
נכון שהיא ממני לגמרי אחרת
אבל היא חברה כזאת נהדרת

איזה כיף שיש המון חברים
המון חברים בכל מיני צבעים
חומים, כתומים, שחורים ולבנים
איזה כיף שיש כאלה חברים

יש לי חבר ג'ינג'י עם נמשים
איתו הכי כיף לעשות חיים
אז נכון שהוא ממני לגמרי אחר
אך על כזה חבר איך אפשר לוותר?

יש לי חברה שחורה עם תלתלים
שתינו מגדלות גור חתולים
נכון שהיא ממני לגמרי שונה
אבל היא חברה כזאת נפלאה

איזה כיף שיש המון חברים...

אם תביטו במראה ישר בעיניים, מה אתם רואים? איזה מזג דומיננטי אצלכם?

הידע על הטמפרמנטים מבוסס על הרצאתו של שטיינר 

עטיית מסיכה כן או לא?

הקורונה הגיעה כאן כדי להישאר, לפחות לתקופה מוחשית. כל עוד ישנם עוד אנשים שיכולים להתעורר, היא תהיה כאן, משום שעולם הרוח מאוד חסכוני ולא מבזבז אירועים לשוא. גם אצלי לא היה רגע דל ובכל תקופת הקורונה ליוויתי את אמי אל מותה הבלתי נמנע. גם המוות עצמו הוא אירוע של פרידה, משום שלמרות הידיעה שהוא קרב ובא, בואו הוא פתאומי ומפתיע. כעת אני בתקופה שאין לי יותר אימא, ודמותה שייכת לזיכרונות שלי. למעשה, גיליתי שרק לאחר מותה אני נמצאת בתהליך של פרידה ממנה.

אנשים נחלקים למספר קבוצות: אלה שעוטים מסיכות, אלה שעוטים לפעמים או במקומות סגורים, אלה שמאמינים שהכול שטויות ומעדיפים להמשיך כרגיל, ויש עוד אנשים שנמצאים בין לבין. אלה שעוטים מסיכות נוטים להאמין שכולם צריכים לעטות מסיכות כדי להתחשב באחרים. החדשות הרעות הן, שלא משנה לאיזו קבוצה את/ה משתייכת, המניע הוא אגואיסטי ולא אלטרואיסטי. למרות זאת, כשאנשים עם מסיכה על הסנטר, רואים אותי הולכת ברחוב ועוטה מסיכה, הם עוטים את שלהם כשחולפים לידי. כלומר, הם שומרים עלי. הקושי עם עניין המסיכות, הוא שכל אחד מהקבוצות לעיל רוצה מאוד לכפות את דעתו על הפעולה של אחרים. אלה שמאמינים שחייבים, רוצים שגם אחרים ימלאו אחר ההוראות, כדי שהם עצמם לא יידבקו. אלה שחושבים שסתם עושים פאניקה, רוצים שכולם יהיו כמוהם כדי שהם עצמם לא ייבהלו מדי פעם, ושלא יחטפו איזה התקף חרדה.

מצב זה נובע מהמטריאליסטיות שהגענו אליה. בעולם החומר ישנה רק אפשרות אחת נכונה. בעולם החומר אנשים חושבים על עצמם ורוצים שכל האנשים האחרים יעשו כרצונם. בעולם החומר, את נמצאת באשלייה שאת יכולה לדעת הכול ויש רק את האמת שלך.

אני קופצת לרגע למיתולוגיה הנורדית (של עמי הצפון) לסיפור על באלדר. גם שם, האלים היו כמונו והיו בטוחים שהם יודעים הכול הכי טוב.

הסיפור על באלדר

האל גנח והתפתל בנסיונו לברוח מהצללים האפלים. התנשף, נאנק ואז התעורר. האל הטוב והאהוב ביותר על כל האלים והאלות, שכב במיטתו המוארת למחצה. גבותיו הזהובות, זוהרות כמו הפרח הצחור ביותר, שיערו זוהר ומאיר. הוא ניסה לפענח את החלום, לתת שמות לצללים אך הם חמקו ממנו ושוב נרדם. עת נעצמו עיניו, וכבר שבו הצללים. הפעם היו אלה מפלצות שבאו לגנוב את האור הזוהר ממנו. הוא השתולל ובעט לכל הכיוונים, צעק והתעורר מהצעקות שהקים. באלדר חש פחד, חשוף, ואת סופו קרב.

למחרת התאספו כל האלים והאלות כדי לדון ולפענח את חלומו של באלדר. הם אהבו את באלדר וציינו עד כמה הוא רחום, חנון, עדין, אוהב ובוודאי שלא מגיע לו ביקור לילי שכזה. לאחר זמן מה משראו כי לא עולה בידם לפענח את החלום הנורא, החליט אל-האלים אודין שהיה קוסם גדול, אביו של באלדר, להתחפש לנווד וללכת לנביאה מן השאול כדי להתייעץ לגבי פירוש החלום. הוא הכין את סוסו סלייפניר ויצא לדרך. אודין הגיע לערפילי ניפלהיים וירד אל השאול. שם הגיע לאולמות מוזהבים ומקושטים לתפארת לקראת קבלת פנים חשובה. הוא מצא את הנביאה ואילץ אותה לענות על שאלותיו, שכן בתור נביאה עליה לענות על כל שאלה שהיא נשאלת.

הנביאה גילתה שהשאול מצפה לבואו של באלדר, ברוב הדר ופאר. יהיה זה הוד (הודר) אחיו העיוור של בלאדר שיהרוג אותו.

למשמע חדשות רעות אלה התכנסו כל האלים והאלות לדון בהצלתו של בלאדר מהמוות הצפוי לו.

הם עברו על כל דבר ודבר שקיים בארץ או בים או בשמיים ויכול להרוג אותו בפתאומיות. אמו של באלדר, פריג, יצאה למסע דרך 9 העולמות ובכל אחד מהם בקשה מכול דבר או ישות להישבע שלא לפגוע בבאלדר. האש נשבעה, המים נשבעו, הברזל נשבע וגם כל המתכות, האבנים נשבעו. אין אף אחד שיכול היה לעמוד בפני שכנועיה המפתים של פריג. גם האדמה, העצים, כל  סוגי המחלות, כל החיות והנחשים נשבעו שלא להמית את באלדר.

חזרה פריג אל שאר האלים והאלות והבטיחה להם שכולם נשבעו. הם החליטו לבדוק את השבועה והחלו לזרוק כל מיני חפצים על באלדר. אך כל אבן וכל חפץ נעצרו ברגע שהתקרבו לבאלדר והוא אמר "לא הרגשתי כלום". צחקו האלים ושמחו, והתכוננו למשתה לכבוד נצחונם על הנבואה השחורה.

לא עבר זמן רב והאלים החליטו לבדוק שוב את כוחה של השבועה, וגם מאוד אהבו את המשחק הזה (וגם משחקים רבים אחרים). הם צחקו וצהלו, זרקו חפצים, אבנים, ירו חיצים לעבר באלדר והוא לא הרגיש כלום. גם חרבות וגרזנים לא העיזו לפגוע בבאלדר ונהדפו ממנו ברגע האחרון. האל הטוב והנעים, האהוב על כל האלים הפך להיות שק החבטות שלהם ודבר לא הורע לו.

כולם נהנו חוץ מ-לוקי. הוא הביט במתרחש מרחוק, בחוסר מנוחה ונעשה לו רע לראות שבאלדר חסין לכל הפגיעות האלה. המשחקים התקיימו יום יום עד שיום אחד עלה במוחו רעיון. הוא צימצם את עיניו וליקק את שפתיו המחייכות. לוקי הסתתר ולחש את קסם שינוי הצורה, והופ הפך לאישה זקנה. 

האישה הזקנה מצאה את פריג לבדה בחדרה. היא כיחכחה בגרונה ושאלה "לאן הגעתי?" פריג הסתובבה אל האישה הזקנה, הציגה את עצמה וברכה אותה לשלום. "אני באה מרחוק וראיתי כיצד המון אנשים רוגמים באבנים אדם מסכן אחד. לא ידעתי שכך מתנהגים אצלכם באסגארד", אמרה הזקנה. פריג הסבירה לה הכול על בנה, שהוא חסין לכל פגע ואף הוא נהנה מהמשחק. "איזה מין קסם זה?" שאלה הזקנה ופריג השיבה שהכול נשבעו לה שלא יפגעו בו. "ממש כול דבר? אפילו כפית מלח?" פריג החלה לחוש בחוסר נוחות ורצתה שהזקנה תסתלק כבר. הזקנה המשיכה ללחוץ ושאלה שוב ושוב "ממש כל דבר?" לבסוף הודתה פריג "כל דבר חוץ מצמח קטן - אזוב שנמצא ביער ממערב לוולהלה. הוא כלכך תמים וקטן שלא טרחתי להשביע אותו".

לוקי יצא משם מהר לעבר היער המערבי, קטף ענף עם אזוב וחידד את קצהו. הוא הגיע לרחבת המשחקים וראה את הוד - אחיו העיוור של באלדר, עומד בצד ולא יכול להשתתף במשחק. לוקי ניגש אליו במהירות צובט אותו בזרועו ועל כך הגיב הוד: "זה בטח לוקי", "הוא ולא אחר" ענה לוקי. לוקי התגרה בו ושאל מדוע אינו יורה חיצים באחיו כמו כל שאר האנשים ועל כך ענה "משום שאינני רואה לאן לירות את החץ, וחוץ מזה אין לי בכלל נשק". לוקי שכנע את הוד לחלוק כבוד לאחיו כמו כולם, עמד מאחוריו ועזר לו לכוון את החץ עם האזוב לבאלדר.

החץ טס לכיוונו של באלדר ופגע ישר בליבו, הוא נהרג במקום ונפל על פניו. דממה נוראה שררה וכולם הביטו בהוד ובלוקי והבינו מי עשה זאת. לוקי חמק מייד בחשיכה ולאחר דממה ממושכת החלו האלים לבכות.

-----

הגשמת הפחד

האלים באגדה לא רק רצו את באלדר אתם, אלא רצו לנצח את המוות ולהשפיע על הגורל. זו בדיוק הסיבה שהם סייעו לגורל הנורא להתגשם. כמה אנחנו עושים את זה? "באשר יגורתי בא לי"?

כדאי לכל אחד מאיתנו להכיר את הפחדים שלו היטב, במקום לברוח מהם. אמנם קל לדבר וקשה ליישם אך זה חלק מהמסע בייעוץ הביוגרפי. 

מה מפחיד אותך בעטיית מסכה? 

או מה מפחיד אותך באי עטיית מסכה? 

מה מפחיד אותך שאחרים לא ינהגו כמוך?

זהירות, מוות לפניך

ישנו מורה רוחני מודרני בשם אקהארט טול. הוא נראה כמו צב.

מראה שחורה - מעקב טכנולוגי ושליטה

הגיבורה - לייסי פאונד (=לירה אנגלית)

הסדרה האנגלית מראה שחורה, היא אוסף סרטים של מדע בדיוני, ומסתבר שהם לא כלכך בדיוניים. (נטפליקס)

דמיינו את כדור הארץ ללא האדם. מה קיבלתם?

Image by Greg Montani from Pixabay

קיילאה, שומרת עולם הרוחות, תובעת קרבן בתמורה לפתיחת השער להחזרת הרוחות המשוטטות, מהלכות האיימים על ממלכת קמלוט. רוחות אלה שוחררו לעולם הארצי מתוך רוע והן פוגעות וממיתות אנשים כמו מגיפה. ארתור, מלך קמלוט, נמצא כבר בדרכו להיפגש עם קיילאה, ומוכן להקריב עצמו למען הצלת הממלכה. מרלין הקוסם, מתייעץ עם הדרקון האגדי האחרון - המורה שלו, ולאחר שהבין שאין מוצא, מוכן להקריב עצמו במקום ארתור. מרלין למד להכיר את גורלו שנקבע מימים ימימה ונקשר בגורלו של ארתור - The once and only future King - המלך האחד והיחיד לעתיד לבוא. העבודה הרוחנית של מרלין נעשית היום אך פירותיה שייכים לעתיד לבוא (טמונה כאן חידה, שכן ארתור הנו המלך בהווה). מרלין מבין שעליו להקריב עצמו למען ארתור ועל כך עונה הדרקון (בקולו של השחקן ג'ון הארט):

"מהרגע שפגשתי בך ראיתי בפנימיותך דבר מה בלתי נראה
אך כעת גלוי הוא בפני כל העולם, לראותו.
העולם יהיה כלכך ריק בלעדיך,
קוסם צעיר"
ואז הוא מתעופף לו. (סדרת הרפתקאות של מרלין עונה 4 פרק 2 בנטפליקס).

נגיף הקורונה ועתיד האנושות

Image by Jackie Su from Pixabay

נגיף הקורונה בא לבשר לנו משהו על העתיד האנושות כפי שהסביר רודולף שטיינר לפני 100 שנה.

הביקור אצל הנביאה בסרט "מטריקס"

ניאו מגיע לנביאה לקבל את הנבואה, כמו כל שוחר אמת. הוא נכנס ויש המון אנשים וילדים בסלון של הדירה. נראה כמו התור לקופת חולים, עד לפני כמה שנים... יושב שם ילד שמושך את תשומת לבו של ניאו ומלמד אותו לכופף כפיות.
זה מאוד פשוט אם יודעים שהכפית לא קיימת...