נגיף הקורונה ועתיד האנושות

Image by Jackie Su from Pixabay

נגיף הקורונה בא לבשר לנו משהו על העתיד האנושות כפי שהסביר רודולף שטיינר לפני 100 שנה.


שטיינר מדבר על הגוף הפיזי שלנו, זה שנקלט בחושים. מתוך הרצאה שישית של שיטות התקדשות בעת העתיקה וכיום :
"כשאנו מדמיינים את האדם הארצי, אנחנו חושבים על העצמות, השרירים, כלי הדם וכו’ - כל מה שבונה את הגוף הפיזי שלנו. ההבדל בין הגוף החי לגוף המת מבחינת המרכיבים, הוא האוויר. אוויר מגיע מבחוץ, ממלא את הגוף, ואחר כך נפלט ממנו. האוויר שמחוצה לנו הוא למעשה חלק מהגוף הארצי שלנו – אך אין לו גבולות, והוא מאופיין בקצב, צליל, תדר. אי אפשר לצייר אותו או לצלם אותו, ולכן אין לנו תודעה לקיומו."
האוויר שאין לנו מודעות אליו, מחבר את בני האדם זה לזה. לא חיבור ערטילאי בנפש אלא חיבור שאפשר למדוד אותו באמצעים מדעיים.
נגיף הקורונה מגלה לנו על הקשר הזה, משום שהוא עובר בין אנשים שנשמו את אותו אויר. 
האנושות נמצאת כיום בתקופת נפש התודעה ועלינו להכין את התקופה השישית של רוח העצמיות (הקשר של הנפש לרוח). כל תקופה נמשכת 2160 שנה והתקופה הנוכחית החלה מהמאה ה 15 ותימשך עד 3573, ולאחריה תתחיל התקופה השישית.

ומה יקרה בתקופה השישית? וכיצד נתכונן אליה? ולמה זה צריך לעניין אותנו בכלל?
קודם כל משום שהאדם עובר בין עולם רוחני ועולם ארצי חליפות - מתגלגל. מה שאני עושה, לומדת, חיה, מאמינה יבנה את הגילגול הבא שלי. אם זה היה רק שלי, מילא, אבל מדובר בכל האנושות כולה.
זה מה ששטיינר מסביר על אחד העיקרים שיאפינו את התקופה הבאה:
"התכונה הראשונה והחשובה, היא איכות מוסרית. ניתן לראות איכות זו כבר היום בתקופתנו באופן מרומז. איכות הנכרת באנשים רגישים, שגופם יכול להכיל את הרוח בנפש. האדם הרגיש חש כאב וצער בראותו אנשים אחרים שנסיבות חייהם פחות משמחות משלו. כיום רק אנשים רגישים יכולים לחוש בסבל שיש בעולם, אבל בתקופה הבאה, האנשים המפותחים, לא רק יחושו צער על העוני, הסבל והאומללות שיראו בעולם, אלא יחוו את סבלו של האחר כאילו היה זה סבלם הם. אם יראו אדם רעב ללחם, יחושו בגופם הפיזי את הרעב, רעב בלתי נסבל. [...] בתקופה זו רווחת הנפש שלי תהיה תלויה ברווחתם של אנשים אחרים. בדיוק כפי שהיום, אם איבר אחד בגופי לא בקו הבריאות, כל ישותי סובלת מכך."

הנה כך נגיף הקורונה מביא אלינו הצצה לעתיד לבוא. אם אראה אדם שחולה במחלה, אדבק ממנו מיד ואסבול בדיוק כמוהו. אמנם הסבל הוא פיזי במעבר דרך הנשימה, אך הנפש, המרגישה את האחר, צריכה להתכונן למצב בו זה יהיה מיידי. פתאום אנשים שהיו באיטליה צריכים לקחת אחריות על סבלם של אחרים ולהיות סגורים בבידוד. יש כאן איכות מוסרית חדשה מצד אחד אך גם אגואיסטיות מצד שני, שהרי מדינות סוגרות את גבולותיהן מאנשים שאינם אזרחים שלה. המדינה נוהגת כישות אחת שאחד מאיבריה חולה והיא רוצה להחלים ולהתגונן מהתפשטות המחלה. כל אשליית העולם השטוח - העולם הגלובלי כישות אחת, מתפוגגת. הכלכלה הגלובלית קורסת, כלכלה כביכול שיתופית, אך למעשה, מדינות עשירות מנצלות מדינות עניות כדי להתעשר עוד יותר. הנה לנו טעימה מהעתיד לבוא, עתיד בו אם לא נהפוך להיות מוסריים יותר ומודעים לרוח התקופה, נסבול את התוצאות של מעשינו היום.

למה הכוונה שנרגיש ממש מה שמרגיש האחר?
כשהבת שלי הייתה תינוקת וצרחה כשהיא רעבה, מיד זרם ממני חלב, וזו הייתה תגובה אינסטנקטיבית. ברגע שהיא שבעה ונרגעה, הרגשתי גם אני רוגע ושובע. גם כאשר האכלתי אותה בכפית והיא פתחה את פיה, פערתי גם אני את פי יחד אתה ממש. זו תקופה שבה אני - האם, עדיין קשורה בתינוקת כאילו ישות אחת. בעתיד, הישות האחת הזו תהיה גם עם אנשים זרים.
אם אני נוסעת במעלית ובה ישנם מספר אנשים, אני מביטה בהם ויודעת שברגעים אלה, הגופים שלנו מחוברים דרך האוויר - הנשימה - הרוח, ואנחנו כמו משפחה קרובה למרות שאיננו מכירים. אנחנו יחד עכשיו עם הנגיף או בלעדיו. ישנה מודעות חדשה שלא הייתה קודם לחיבור שיש בין אנשים זרים והחשיבות להימצאם באותו המקום ובאותו הזמן. כך גם הפירסומים של משרד הבריאות על חולה X שהיה במקום מסוים, באוטובוס מסוים ובשעה מסוימת. כמו חיפוש קרובים לפי שמות, כאן לפי מקום וזמן. פתאום נוצר קשר מאוד משמעותי בין אנשים זרים לחלוטין.