הקורונה הגיעה כאן כדי להישאר, לפחות לתקופה מוחשית. כל עוד ישנם עוד אנשים שיכולים להתעורר, היא תהיה כאן, משום שעולם הרוח מאוד חסכוני ולא מבזבז אירועים לשוא. גם אצלי לא היה רגע דל ובכל תקופת הקורונה ליוויתי את אמי אל מותה הבלתי נמנע. גם המוות עצמו הוא אירוע של פרידה, משום שלמרות הידיעה שהוא קרב ובא, בואו הוא פתאומי ומפתיע. כעת אני בתקופה שאין לי יותר אימא, ודמותה שייכת לזיכרונות שלי. למעשה, גיליתי שרק לאחר מותה אני נמצאת בתהליך של פרידה ממנה.
אנשים נחלקים למספר קבוצות: אלה שעוטים מסיכות, אלה שעוטים לפעמים או במקומות סגורים, אלה שמאמינים שהכול שטויות ומעדיפים להמשיך כרגיל, ויש עוד אנשים שנמצאים בין לבין. אלה שעוטים מסיכות נוטים להאמין שכולם צריכים לעטות מסיכות כדי להתחשב באחרים. החדשות הרעות הן, שלא משנה לאיזו קבוצה את/ה משתייכת, המניע הוא אגואיסטי ולא אלטרואיסטי. למרות זאת, כשאנשים עם מסיכה על הסנטר, רואים אותי הולכת ברחוב ועוטה מסיכה, הם עוטים את שלהם כשחולפים לידי. כלומר, הם שומרים עלי. הקושי עם עניין המסיכות, הוא שכל אחד מהקבוצות לעיל רוצה מאוד לכפות את דעתו על הפעולה של אחרים. אלה שמאמינים שחייבים, רוצים שגם אחרים ימלאו אחר ההוראות, כדי שהם עצמם לא יידבקו. אלה שחושבים שסתם עושים פאניקה, רוצים שכולם יהיו כמוהם כדי שהם עצמם לא ייבהלו מדי פעם, ושלא יחטפו איזה התקף חרדה.
מצב זה נובע מהמטריאליסטיות שהגענו אליה. בעולם החומר ישנה רק אפשרות אחת נכונה. בעולם החומר אנשים חושבים על עצמם ורוצים שכל האנשים האחרים יעשו כרצונם. בעולם החומר, את נמצאת באשלייה שאת יכולה לדעת הכול ויש רק את האמת שלך.
אני קופצת לרגע למיתולוגיה הנורדית (של עמי הצפון) לסיפור על באלדר. גם שם, האלים היו כמונו והיו בטוחים שהם יודעים הכול הכי טוב.
הסיפור על באלדר
האל גנח והתפתל בנסיונו לברוח מהצללים האפלים. התנשף, נאנק ואז התעורר. האל הטוב והאהוב ביותר על כל האלים והאלות, שכב במיטתו המוארת למחצה. גבותיו הזהובות, זוהרות כמו הפרח הצחור ביותר, שיערו זוהר ומאיר. הוא ניסה לפענח את החלום, לתת שמות לצללים אך הם חמקו ממנו ושוב נרדם. עת נעצמו עיניו, וכבר שבו הצללים. הפעם היו אלה מפלצות שבאו לגנוב את האור הזוהר ממנו. הוא השתולל ובעט לכל הכיוונים, צעק והתעורר מהצעקות שהקים. באלדר חש פחד, חשוף, ואת סופו קרב.
למחרת התאספו כל האלים והאלות כדי לדון ולפענח את חלומו של באלדר. הם אהבו את באלדר וציינו עד כמה הוא רחום, חנון, עדין, אוהב ובוודאי שלא מגיע לו ביקור לילי שכזה. לאחר זמן מה משראו כי לא עולה בידם לפענח את החלום הנורא, החליט אל-האלים אודין שהיה קוסם גדול, אביו של באלדר, להתחפש לנווד וללכת לנביאה מן השאול כדי להתייעץ לגבי פירוש החלום. הוא הכין את סוסו סלייפניר ויצא לדרך. אודין הגיע לערפילי ניפלהיים וירד אל השאול. שם הגיע לאולמות מוזהבים ומקושטים לתפארת לקראת קבלת פנים חשובה. הוא מצא את הנביאה ואילץ אותה לענות על שאלותיו, שכן בתור נביאה עליה לענות על כל שאלה שהיא נשאלת.
הנביאה גילתה שהשאול מצפה לבואו של באלדר, ברוב הדר ופאר. יהיה זה הוד (הודר) אחיו העיוור של בלאדר שיהרוג אותו.
למשמע חדשות רעות אלה התכנסו כל האלים והאלות לדון בהצלתו של בלאדר מהמוות הצפוי לו.
הם עברו על כל דבר ודבר שקיים בארץ או בים או בשמיים ויכול להרוג אותו בפתאומיות. אמו של באלדר, פריג, יצאה למסע דרך 9 העולמות ובכל אחד מהם בקשה מכול דבר או ישות להישבע שלא לפגוע בבאלדר. האש נשבעה, המים נשבעו, הברזל נשבע וגם כל המתכות, האבנים נשבעו. אין אף אחד שיכול היה לעמוד בפני שכנועיה המפתים של פריג. גם האדמה, העצים, כל סוגי המחלות, כל החיות והנחשים נשבעו שלא להמית את באלדר.
חזרה פריג אל שאר האלים והאלות והבטיחה להם שכולם נשבעו. הם החליטו לבדוק את השבועה והחלו לזרוק כל מיני חפצים על באלדר. אך כל אבן וכל חפץ נעצרו ברגע שהתקרבו לבאלדר והוא אמר "לא הרגשתי כלום". צחקו האלים ושמחו, והתכוננו למשתה לכבוד נצחונם על הנבואה השחורה.
לא עבר זמן רב והאלים החליטו לבדוק שוב את כוחה של השבועה, וגם מאוד אהבו את המשחק הזה (וגם משחקים רבים אחרים). הם צחקו וצהלו, זרקו חפצים, אבנים, ירו חיצים לעבר באלדר והוא לא הרגיש כלום. גם חרבות וגרזנים לא העיזו לפגוע בבאלדר ונהדפו ממנו ברגע האחרון. האל הטוב והנעים, האהוב על כל האלים הפך להיות שק החבטות שלהם ודבר לא הורע לו.
כולם נהנו חוץ מ-לוקי. הוא הביט במתרחש מרחוק, בחוסר מנוחה ונעשה לו רע לראות שבאלדר חסין לכל הפגיעות האלה. המשחקים התקיימו יום יום עד שיום אחד עלה במוחו רעיון. הוא צימצם את עיניו וליקק את שפתיו המחייכות. לוקי הסתתר ולחש את קסם שינוי הצורה, והופ הפך לאישה זקנה.
האישה הזקנה מצאה את פריג לבדה בחדרה. היא כיחכחה בגרונה ושאלה "לאן הגעתי?" פריג הסתובבה אל האישה הזקנה, הציגה את עצמה וברכה אותה לשלום. "אני באה מרחוק וראיתי כיצד המון אנשים רוגמים באבנים אדם מסכן אחד. לא ידעתי שכך מתנהגים אצלכם באסגארד", אמרה הזקנה. פריג הסבירה לה הכול על בנה, שהוא חסין לכל פגע ואף הוא נהנה מהמשחק. "איזה מין קסם זה?" שאלה הזקנה ופריג השיבה שהכול נשבעו לה שלא יפגעו בו. "ממש כול דבר? אפילו כפית מלח?" פריג החלה לחוש בחוסר נוחות ורצתה שהזקנה תסתלק כבר. הזקנה המשיכה ללחוץ ושאלה שוב ושוב "ממש כל דבר?" לבסוף הודתה פריג "כל דבר חוץ מצמח קטן - אזוב שנמצא ביער ממערב לוולהלה. הוא כלכך תמים וקטן שלא טרחתי להשביע אותו".
לוקי יצא משם מהר לעבר היער המערבי, קטף ענף עם אזוב וחידד את קצהו. הוא הגיע לרחבת המשחקים וראה את הוד - אחיו העיוור של באלדר, עומד בצד ולא יכול להשתתף במשחק. לוקי ניגש אליו במהירות צובט אותו בזרועו ועל כך הגיב הוד: "זה בטח לוקי", "הוא ולא אחר" ענה לוקי. לוקי התגרה בו ושאל מדוע אינו יורה חיצים באחיו כמו כל שאר האנשים ועל כך ענה "משום שאינני רואה לאן לירות את החץ, וחוץ מזה אין לי בכלל נשק". לוקי שכנע את הוד לחלוק כבוד לאחיו כמו כולם, עמד מאחוריו ועזר לו לכוון את החץ עם האזוב לבאלדר.
החץ טס לכיוונו של באלדר ופגע ישר בליבו, הוא נהרג במקום ונפל על פניו. דממה נוראה שררה וכולם הביטו בהוד ובלוקי והבינו מי עשה זאת. לוקי חמק מייד בחשיכה ולאחר דממה ממושכת החלו האלים לבכות.
-----
הגשמת הפחד
האלים באגדה לא רק רצו את באלדר אתם, אלא רצו לנצח את המוות ולהשפיע על הגורל. זו בדיוק הסיבה שהם סייעו לגורל הנורא להתגשם. כמה אנחנו עושים את זה? "באשר יגורתי בא לי"?
כדאי לכל אחד מאיתנו להכיר את הפחדים שלו היטב, במקום לברוח מהם. אמנם קל לדבר וקשה ליישם אך זה חלק מהמסע בייעוץ הביוגרפי.
מה מפחיד אותך בעטיית מסכה?
או מה מפחיד אותך באי עטיית מסכה?
מה מפחיד אותך שאחרים לא ינהגו כמוך?
